חמישי, 16.6.16 בשעה 19:00

במוקד התערוכה: "אביר, גבירה, דרקון", ניצבים שלושה ציורים מונומנטאליים. אלו, מכניסים את הצופה לזירה המעוררת שאלות על טבע האדם, על קונפליקטים רגשיים ועל ההיסטוריה של הציור. בשניים מהם מציג האמן את עצמו ואת אשתו כדמויות איקוניות המייצגות חיבור אבסורדי בין השפעות רנסאנסיות לבין קולנוע עתידני ופופולרי. הדמויות "מרחפות" במרכז מעוין גדול הנתלה על זווית. דיוקן הגבר ודיוקן האישה הופכים לייצוגים סימבוליים של "טבע דומם" המכיל בתוכו את המתח הפנימי של החי המשתנה, הרוגש, המאמין שעודנו חי, אך קפא כדי להיכנס לעולם הנצח של הציור.

גם בתערוכה זו, ממשיך ליאוניד זייגר, בדרכו שלו, לבחון סוגיות מהותיות הנוגעות למקומם של הצייר והציור באמנות העכשווית. בין נקודת ההתחלה לנקודת הסיום, כל ציור הוא תהליך של פרימה, פירוק, הרכבה, חיפוש והיסוס. הפעם בחר זייגר לגעת בשאלות פנים-ציוריות עקרוניות המתמודדות עם גוף ופורטרט, ובמובן מסוים מחזיר את הדיון בגוף אל הגבול הדק המפריד בין מודרניזם לפוסט-מודרניזם. כל אחד מהציורים בתערוכה הוא אובייקט דחוס ומרוכז המבטא, באמצעות צבע וצורה, זיכרון פרטי או רגע חולף.

הפעם, יותר מבעבר, זייגר מאמץ טקטיקות ציוריות שהיו מקובלות בימי הביניים וברנסאנס המוקדם, כאשר ייחסו ממשות למושגים מופשטים. המציאות המקומית בתוכה הוא חי ויוצר, הופכת בציוריו לעולם פרטי עם מיתולוגיה אישית שאין לה אחיזה ממשית במציאות. מתחת לפני השטח, מסגירים הציורים גדולי הממדים שרידים של תהליך ארוך ומפותל של חיפוש, שיש בו במידה רבה גם משחק וקריצת עין.
מוות, אהבה, יצרים או כוחות אוניברסאליים מצליחים להתרחק מפרשנות גבוהה ולהיוותר בתחומי הפנים והחוץ המיידיים, היומיומיים. דרך הנגיעה בפנטסטי, מתבטלות המחיצות בין הרציונאלי לאמוציונאלי, בין אלימות, דקדנט ויופי.

* מתוך טקסט התערוכה, כתבה טלי בן נון

5 שנים / 9000 רגעים / 360 מעלות – אגריפס 12, יומן

באובייקט פיסולי בן 360 מעלות, יוצר דורון אדר יומן טוטאלי של גלריה אגריפס 12. זהו קולאז' המורכב ממאות דימויים, רסיסים ויזואליים של זמן וחלל מחמש שנות חברותו בגלריה, המתעדים אותה על שלל היבטיה: המבנה, הפעילות השוטפת והסביבה השכונתית המקיפה אותה. מבטו של אדר על הגלריה הוא כפול: מבחוץ – כצלם המתעד את המציאות הנשקפת לפניו, ומבפנים – כאמן.

בעבודותיו של מיכאל יחילביץ׳ ניכרת פרדוקסליות מעוררת תדהמה:
בתוך משטחי הצבע של הנוף השליו, הספוג בטונליות פסטלית,
המשוטטים של יחילביץ׳ מזנקים אל הריק, צוללים עם ראשם כלפי מטה היישר אל הקרקע,
מזנקים אל מעמקי הים, ככל הנראה – ללא כוונה לשוב ומנפנפים בידיהם, ספק לשלום – ספק לתקווה,
מתוך המים הירוקים-אפורים.

(הקופצים) III, II, I ,2017

פתיחה ביום חמישי 30.11.17 בשעה 20:00

שיח גלריה ביום חמישי 14.12.17 בשעה 20:00

נעילה ביום שבת 23.12.17 בשעה 20:00

הפלגת לילה, 2017

7בין מלחמת ששת הימים ליום כיפור נפצע גבי יאיר בתאונת אימונים, תוך כדי הטלת רימון שריסק חלק מאצבעות יד ימינו. אלו אותן שנים בהן העמידה האמנות הישראלית בסימני שאלה את הגבולות, הגוף והזיכרון. זו תערוכת היחיד החמישית של גבי יאיר, המשך לתערוכת יחיד קודמת "דו קרב" ממרס 2015 באוצרות ליאב מזרחי שהוצגה בגלריה אגריפס 12. התערוכה העומדת בפני עצמה, ממשיכה את קודמתה בחינת צמיחה של עבודה מתוך עבודה. בתערוכה זו, "דו קרב 2 – גיבורים", שם טעון הנע בין הפאתוס לבין האירוניה, בוחן יאיר את סטריאוטיפ הגבר "הגיבור" הישראלי לאור הפער הגדול בין האיקון, הפלקט, וצילומי העיתונות של הגיבורים, לבין המציאות אותה מתאר גבי, עולם של חברים/גברים יפי נפש החושבים אומנות ועושים אומנות והאלימות המיליטנטית זרה להם. בתערוכתו, מפגיש יאיר שתי צורות הבעה שונות, האחת רישום קלאסי, בעט, בעיפרון או בפחם על נייר והשנייה, רישום צבעוני במחשב. עיבוד של צילום דיגיטלי. העבודות בטכניקות שונות אך משלימות זו את זו והקשר הוא בתמטיקה ובאסתטיקה. תמטיקה של מחאה אך באיפוק רב.

• שיח גלריה: יום ה' 18.1.2018, בשעה 20:00

את פטריית הקמבוצ'ה, תרבית סימביוטית של חיידקים ופטריות, מגדלים בדרך כלל כשיקוי מרפא, אך מרותקת מטיבה מעורר האסוציאציות, התחלתי לגדלה כנושא לצילום, ומלאתי את הסטודיו עם צנצנות המכילות את תרביות הפטרייה הרירית, שנותנות תחושה של מעבדה אלכימאית.

הצילומים בתערוכה מראה כמוס הינם צילומי–מקרו צבעוניים שצולמו מעל פני שטח הקרומיות, המוארות על ידי נורת לד עם אור קר שמרחיב את קשת הצבעים החומים הדומיננטיים של הנוזל. התערוכה כוללת הדפסות גדולות, קופסאות אור ומיצב עם צנצנות מוארות עם הפטרייה.

בתערוכה בוחנת מנדס-פלור את הקו הדק בין חושניות למורבידיות, בין האסתטי לדוחה. היא סוקרת אסוציאציות עם איברים פנימיים, הפרשות גוף, ומאתגרת את המבט המציצני על דברים אסורים.

אירועים בתערוכה:

• שיח גלריה – יום שישי ה-16.2 בשעה 12:30

אמנים משתתפים: נטליה זורבובה, אסיה לוקין, אולגה קונדינה, בוריס קינקולקין ועמוס רבין.

אמניות ואמנים ישראלים העוסקים בציור המבוסס על התבוננות בטבע.

אירועים בתערוכה:

• שיח גלריה – יום שישי, 16.3 בשעה 12:00

אולגה קונדינה, עמוד עשן (פרט), צבעי מים, 2017

ב-2004 נמצאו כ-200 מכתבים וגלויות עטופים ביריעת בד,
בסל התפירה של אחת מדודותיה של רותי שרייבר שהלכה לעולמה.
המכתבים בכתב-יד, בגרמנית ובאידיש (וגלויה אחת בצרפתית),
נשלחו על ידי סבה וסבתה לשלושת ילדיהם אותם הצליחו למלט מהתופת של המלחמה והשואה.
שלושת הילדים המבוגרים יותר (ביניהם, נתן, אביה המנוח של רותי)
הגיעו לאנגליה ב"קינדר-טרנספורט" ערב מלחמת העולם השנייה
ושתי הילדות הצעירות שנשארו ביבשת מצאו בסופו של דבר מקלט בשוויץ.
המכתב הראשון נשלח ב-16.1.1939, והאחרון – ב-24.8.1942,
יומיים לפני שהסב – שמואל מרל – נשלח ממחנה המעבר דראנסי בפאריז, לאושוויץ.
סבה וסבתה של רותי – מינה ושמואל – לא נשארו בחיים. מינה, שסבלה ממחלת לב,
לא עמדה בתלאות הנדודים והלכה לעולמה במאי 1941,
ושמואל – נספה בתאי הגזים באושוויץ-בירקנאו ב-28.8.1942, אולם כל חמשת ילדיהם – שרדו.

רותי הפכה את חלל הגלריה למעין אתר זיכרון/הנצחה למשפחתה.
אלמנטים רבים – הן המיצבים עצמם, והן התוויות לצידן, כמו: 'שולחן ערוך',
'נגד עין הרע', הטלית המייצגת את דמות הסב ב’דיוקן סבא שמואל’,
התכריכים העוטפים שרידי עצמות עשויות חרס ב'עצמות סבתא' –
כל אלה מעניקים לחלל אווירה מיוחדת במינה, כמעט פולחנית, הטעונה משמעות יהודית-דתית עמוקה.

 

כפי שניתן לצפות, תופסים המכתבים, שבזכותם החל הפרויקט האמנותי
של רותי לקרום עור וגידים, מקום מרכזי בתערוכה. אלו שימשו כחומר גלם
לאחד המיצבים המרשימים בה: עשרות מסיכות שחורות, הנראות במבט ראשון
כמו מסיכות מוות. להכנת המסיכות השתמשה רותי בצילומים של המכתבים,
(הפעם – באותיות לבנות על רקע שחור), שהודבקו על תבניות של יציקות גבס,
אותן עיצבה על פניהם של בנה ובתה. המסה הכמותית הגדולה של המסיכות,
צבען השחור, ההבדלים הדקים בין מסיכה אחת לשנייה המזמינים התבוננות ממושכת –
כל אלו מעניקים למיצב עוצמה נדירה. המכתבים ו/או המסיכות,
מופיעים גם ביצירות רבות אחרות, כמו: ‘שולחן ערוך’, הדפסי רשת הנראים
כמו קולאז'ים שבהם משולבים מכתבים, וכן עבודת סאונד
שבה מוקראים חלק מהם. מיצב אחר המושך תשומת לב רבה הוא פסל
המתנשא לגובה של כ-2 מטר, תחת הכותרת – ‘דיוקן סבא שמואל’: טלית (קשיחה)
עשויה מסיבי זכוכית ובד כותנה צבוע ומצופה שרף, מונחת על ‘שלד’ של רשת ברזל,
ללא ראש, ללא פנים – מסמנת העדר, אין.

 

אירועים בתערוכה:

יום שני 30.4.2018 בשעה 20:00 – שיח גלריה: על אובדן וזיכרון, פרופ׳ אביגדור שנאן

אמנים משתתפים: דורון אדר / אלחנדרה אוקרט / מקס אפשטיין אנדי ארנוביץ / לנה זידל / עודד זידל לאוניד זייגר / גבי יאיר / מיכאל יחילביץ' מזל כרמון / ריטה מנדס-פלור / שרה נינה מרידור רינה פלד / נדיה עדינה רוז / בתיה רוזנק / רות שרייבר

**התערוכה מוצגת בגלריה "מקום לאמנות" בתל אביב**

נעילה התערוכה ושיח גלריה ביום שבת ה- 26.5.18, 12:00

גלריה אגריפס 12 הוקמה באפריל 2004 על ידי קבוצת אמנים בדירת מגורים בלב ירושלים. הגלריה מקיימת מפגש ושיח שוטפים בין ציירים, פסלים, צלמים ואמני מולטימדיה ומשמשת במה חיה לניסיונותיהם האמנותיים. מתוך כך אגריפס 12 מייצגת חתך עשיר ומגוון של אמנות ישראלית עכשווית. בהמשך להצעתו של מקס אפשטיין, מאמני הגלריה, מציגה הגלריה את פרויקט ספר האמנים/ פרק א'.

לקראת הוצאתו של ספר האמן המשותף לאמני הגלריה, תוצג תערוכה רב מדיומאלית של עבודות חדשות של אמני הגלריה. פורמט העבודות אחיד והן חושפות הקשרים של צורה ותוכן ומייצרות שיח חדש בין עבודות האמנים. ספר אמן נחשב למדיום אמנותי עצמאי ששורשיו בתנועות האוונגרד. באופן מסורתי הוא מכיל רישומים וציורים של אמן יחיד, מכאן ייחודו של פרויקט זה – ספר של 16 אמני הגלריה שהוזמנו ליצור ללא כל מגבלות של נושא או טכניקה, סדרת עבודות שתשקף את עולמם ואת תהליכי היצירה שלהם, בפורמט של ארבע כפולות עמודים לכל אמן.

תערוכה נוספת תציג את הפרויקט בשלב היותר מתקדם שלו, בגלריית אגריפס 12, באוקטובר 2018, במסגרת פסטיבל 'מנופים'. בסיומה יכרכו העבודות לספר אחד ובמקביל תופק מהדורה מודפסת מצומצמת, ממוספרת וחתומה על ידי האמנים, שתלווה בטקסטים דו לשוניים.

אמנים משתתפים: יוסי וקסמן, לנה זידל, עודד זידל, בן סיימון

מהו דיוקן משפחתי? האם זאת תמונה משותפת של בני משפחה גרעינית אחת? ואולי דווקא לא? לרוב, כשאנחנו חושבים על דיוקן משפחתי, מיד צצים ועולים בעיני רוחנו תצלומים מהעבר הקרוב או הרחוק שלנו: סביב שולחן החג, בטיול בטבע, על חוף הים, בבית הסבא והסבתא ועוד ועוד.

ומהו הדיוקן המשפחתי האולטימטיבי? – האם זו תמונה שהפכה למעין אייקון בחוג המשפחה, זו שעברה מהשלב הבנאלי, היומיומי, אל השלב הקדוש של הנצח? האם אלו אותן התמונות שהתגלגלו אלינו מבית הסבים שלנו, תמונות שהיו תלויות דורי דורות בסלונים של המשפחה?

ואולי אלו תמונות קמאיות יותר, שבטיות יותר, כמו אלו המתארות סצנות התהוות של שבט חדש, עם חדש, או דת חדשה? הרי אין משפחה אולטימטיבית יותר וקדושה יותר – ומצוירת יותר! – ממשפחת מרים ויוסף מנצרת, משפחה שעברה גלגולים רבים כל כך, ולבשה פנים רבות כל כך. כולנו זוכרים את סצנת הלידה באבוס, או את סצנת הצליבה בגולגולתא. תמיד יהיו שם האב, האם והבן. וברבות הימים יתווספו למשפחה הגרעינית הזאת גם דיוקנאותיהם של תורמי הציור – לרוב מחוץ לתמונה, מימין ומשמאל, כמו היו מבקשים להיות אף הם בני המשפחה הזו, או לפחות להתבשם בקדושתה.

בתערוכה "משפחת האמן" ארבעה ייצוגים לתפיסת דיוקן המשפחה.

לנה זידל בחרה להושיב את משפחתה בתוך ציור שציירה לפני 12 שנים, בסצנה פנטסטית המתרחשת ברחובות ירושלים העתיקה, כשלצד עליבות וליכלוך הרחוב נראים חומרי הציור של האמנית – גירי פסטל ותרסיסים. האם משפחת האמנית היא בעצם המשפחה הקדושה? לנה-מריה עומדת מאחור עם עציץ שאולי רומז על רוח הקודש, ולפניה עודד-יוסף האב ונטע-ישו הבת. בציור נוכחים גם זאבי הנפש של האמנית האם, מתרפקים על האב ועל הבת, כאילו ביקשו מבני המשפחה לחוש באצבעותיהם את חיבוטיה של האמנית בפרוותם השחורה.

בן סיימון הושיב דמויות שאינן בני משפחתו, אלא דמויות שנולדו על הבד ממש, סביב שולחן חגיגי בסוכה, בסצנה סימטרית המזכירה מאוד את סצנת הסעודה האחרונה הנוצרית. האמן יצר דמויות אנשים שאין ביניהן קשר משפחתי, שאולי כך יוכלו הצופים לראות את עצמם באנשים הללו, כאילו היו הם חלק מאותה משפחה מצוירת. האם זו סוג של משפחה אוטופית?

אצל עודד זידל דווקא היומיומי מונצח, בסצנת "סלפי" אופיינית, בה אם המשפחה מושיטה את הטלפון הסלולרי קדימה ומנציחה את הרגע המשפחתי שתכף יעלה לעמוד הפייסבוק של שלושת הנוכחים בציור: האם לנה, האב עודד והבת נטע. האם זו התרסה? ואולי זה דווקא חמלה? ואולי יש כאן דיאלוג עם ציור "המשפחה הקדושה" של אשתו לנה?

יוסי וקסמן בחר לתלות שמונה דיוקנאות כמו באלבום משפחתי, אלבום המייצג לכאורה את שלבי התהוות המשפחה: חתונה, לידה, ילדות, נעורים, זיקנה. מעגל החיים שנוצר בתוכו את החולין, אבל גם את הרגעים "הקדושים" לכאורה. אבל למה הכלה בוכה? ולמה הילד מול נרות החנוכה מחמיץ את פניו?

יוסי וקסמן, החיים והמתים שלי

זוהי הפעם השלישית שהאמנית אלחנדרה אוקרט מציגה בחלל הגלריה תערוכת יחיד.
בתערוכה הנוכחית מפגישה האמנית בין וידיאו, פיסול וציור מהשנים האחרונות.
העבודות משלבות בין יצירה אינטואיטיבית, רגישות לחומר ומשיכה למסורות המזרח.
מופשט, חומר גולמי ושבבי מציאות מתחברים לרגע בזמן המספר
על כמיהה לפשטות וליופי, רגע של חוויה חסרת צורה שמשתנה כל הזמן,
רגע לפני שלב ההבנה ולפני המילים.

שיח גלריה יום ו' – 29/6/18 בשעה 12:00

'Still from video 'A Moment Before the Words

אמנים משתתפים: יעקב אלוני, דוד גינתון, מאיה כהן-לוי, עופר ללוש, גנדי צכמיסטר.

התערוכה בצל אל שתפתח בגלריה אגריפס 12 ירושלים היא השנייה בסדרת התערוכות בצל / בצל אל / בצלם. הדים מהתערוכה "בצל" וכיווני מחשבה על התערוכה הבאה "בצלם" חלחלו לתערוכה זו. הקשר המיוחד בין צמד המילים בצל-אל להשראה, אמנות וידע נסתר, מופיע בסיפור המקראי ובמדרשים על בצלאל. להיות בצל אל משמעותו בפשט להיות בצילו של אל. מוגן, תחת חסות או תחת השראה אלוהית – להיות "מואר", בעל תכונות וכישורים יוצאי דופן ויכולות תקשור עם הטרנסנדנטי. להיות קשור במודע או בלא מודע מבחירה או מכורח לשליחות שבסיסה אמונה דתית. חלק מהעבודות בתערוכה מתייחסות למונח בצל אל על ידי בניית דמות אל, מלאך עם או בלי שילוב דמות אנוש. חלק אחר של יצירות חוקר את המרכיבים הפנימיים והתהליכים של בניית התודעה מול האלוהי. את הדימויים ניתן להגדיר כניסיונות תקשור עם כוחות שמעבר לכאן כמחפשות "צל אלוהי".

הפרעה – תערוכת ציורים חדשה של רינה פלד, המסכמת תהליך יצירה של השנתיים האחרונות. בניגוד לעבודותיה הקודמות שבהן בלטה יותר הזיקה למופשט, הציורים בתערוכה הנוכחית הם בעלי אופי סיפורי. כמעט בכל עבודה ניתן לראות דימוי, תולדה של שילוב בין ההתבוננות של רינה במציאות לבין הזיכרון/דמיון שלה. הדימויים שקטים, ומעניקים לעבודותיה ממד רומנטי.

אך לצד הממד הזה קיים ממד נוסף, כמעט טראגי, הנוצר כתוצאה מהיחסים המורכבים של האמנית עם המציאות. מצד אחד היא מחוברת למציאות האורבנית-עכשווית המקיפה אותה, ושואפת להפוך את הציור למעין מסמך תיעודי. אך באותה מידה היא מנסה ללכת אל מעבר למציאות הקונקרטית, להפעיל את הזיכרון, ולהגיע בעזרתו למחוזות ולזמנים אחרים, כדי לתת ביטוי לנרטיבים האישיים שלה. 

אולם הניסיון של האמנית לחלץ את הנרטיב האישי מתוך המציאות נתקל בהפרעות, במחסומים רבים: סורגים, קירות, גדרות, וילונות, רשתות וכיו"ב. ואכן, בכל אחת מהעבודות המוצגות בתערוכה ניתן לראות את עקבות המאבק הכמעט אובססיבי בהפרעות הללו.

גלריה אגריפס 12 מציגה את ספר אמני אגריפס 12 ובו עבודות של 16 אמני הגלריה. האמנים הוזמנו ליצור סדרת עבודות בפורמט של ארבע כפולות עמודים לכל אמן, ללא כל מגבלות של נושא או טכניקה. מבחר מתוכן הוצגו לפני כריכתן, בתערוכה ספר אמני אגריפס 12/ פרק א', שהוצגה בגלריה 'מקום לאמנות'  שבקרית המלאכה בתל-אביב בחודש מאי השנה.

אמנים: דורון אדר, אלחנדרה אוקרט, מקס אפשטיין, אנדי ארנוביץ ,לנה זידל ,עודד זידל, לאוניד זייגר , גבי יאיר, מיכאל יחילביץ' , מזל כרמון ,ריטה מנדס-פלור, שרה נינה מרידור , רינה פלד, נדיה עדינה רוז, בתיה רוזנק, רות שרייבר.

לנה זידל, אשת האמן 4, 2018, פסטל יבש על נייר, 38×108

מקס אפשטיין מציג אסמבלאז'ים שיש בהם שילוב מרתק בין "חדר פלאות" בארוקי, לבין ה-objets trouve's של אמני הדאדא והסוריאליזם. אופן ההצגה של האובייקטים בחלל הגלריה, על הריבוי, העושר, האקלקטיות והדחיסות שלהם, הופכים אותו למעין "חלל פלאות, או "חלל מוזרויות" בארוקי. אולם האובייקטים עצמם מבחינת תוכנם ומשמעויותיהם, מהדהדים יותר מכל את ה-objets trouve's הדאדאיסטים-סוריאליסטים, ומעלים בזיכרון את עבודותיהם של מרסל דושאן, מאן ריי, מרט אופנהיים ואחרים. התערוכה מיטת אמן חושפת לפנינו את עמדתו של מקס אפשטיין כאמן בעולם. כמשוטט ואספן אובססיבי הוא מביא אל הסטודיו חפצים שונים המושכים את תשומת ליבו, ושם באמצעות עבודת מלאכה שקדנית של הלחמה, הדבקה, ריתוך וכיו"ב הם עוברים תהליך של מטמורפוזה והופכים לאובייקטים אמנותיים, המבטאים את אופן ההתבוננות שלו במציאות ואת עמדתו ביחס אליה. עמדה שיש בה הזמנה ל"שינה פעילה" או לחלימה, אלא גם ביקורת.

גם אולגה גולצר, ש"Anima verite" שלה מוקרנת על תקרת הגלריה, מעל למיטה המוצבת במרכז החלל, היא אספנית אובססיבית היוצרת מתוך אובייקטים הלקוחים מן המציאות עולם נוסטלגי-חלומי בעזרת הדמיון.

צידם מוצגות "המדליות" של האמנית-אורחת: ליהי גולצר (בתה של אולגה). היא מנתחת את סביבת העבודה של אולגה, אוספת טעמים, דגימות ומזכרות, ומשתמשת בהם כחומרי-גלם ל"מדליות" שאותן היא מעניקה לשני הקולגות המבוגרים יותר שלה.

R_Cockroach, mixed media, Max Epstein

בתיה רוזנק מציגה ציורים גדולי מימדים על מצעים משתנים ובהם: עץ, פורמייקה, ניר, בד ומשתמשת בטכניקה מעורבת המשלבת צבע מים, פיגמנטים, פחם, דבק פלסטי אש ועוד.

בתיה כותבת:

"הקיץ ביקרתי בשתי ערים מרשימות: מוסקבה וניו יורק, התהלכתי שם כשיכורה נוכח עוצמות היכולות האנושיות שמקרינים המונומנטים הארכיטקטוניים וגורדי השחקים. האדריכלות, אפסיות האדם לנוכח עוצמות הבנייה כל אלה ועוד היפנטו אותי.

לא הפתיעה אותי הופעת הגרידים וההדהוד של הבינינים לאחר מכן בסטודיו, במקום הציור המופשט שלי שנראה קודם כמו עצים וטבע הופיעו נופים אורבניים.

קורי העכביש התחברו תחילה לאלכסונים ולגרידים ומאוחר יותר הרגשתי שהם גם מסמלים עזובה, לכלוך, מלכודת.

לא תמיד מה שנראה יפה מבחוץ הוא גם יפה מבפנים, מתחת לפני השטח היפה והנקי מבעבעת לעיתים היסטוריה של חורבן והרג המונים מזעזע.

אני נמשכת ליופי… ומעריכה יופי… אך האכזבות וגילוי המכוער כמעט תמיד ממהרים להופיע, בדמות של מערוכות יחסים קשות, מחלות, שחיתות, סכסוכים, ריקבון וכיעור. קראתי לתערוכה "מבטים מבפנים" כשהיופי העירוני הופיע אצלי במופע אפ, עצוב, עם קורי עכביש שהם גם מלכודת… בית מבפנים יכול להיות גם מלכודת."

בציור הדיוקן העצמי, הצייר עוצם את עיניו, השתקפותו מוסטת מעט, הקשב מופנה אל קולות מהדהדים מתוך צדף, אין לדעת אם אלה קולות של רוח, או גלים רחוקים, אולי תהודה למשהו שנאצר בו וכעת נלחש באוזנו מעורר קשרים סמויים. מאחור ממוסגרת תמונה בצבעוניות עזה וכורסא אפורה מצדו האחד, מדפי ספרים ומסגרת של דלת מצדו השני, האם היא פתוחה או סגורה? בקו ירוק היא משרטטת ריבוע בהקצרה ויוצרת חלל בעל נפח. צורתו של הצדף שולחת זרועות, פולשת בזרותה למרחב הציור על קוויו ומשטחי הצבע המובהקים שלו. זהו ציור שונה למרות שהוא ממשיך את אופן הטיפול במשטחי הצבע והקווים, ה'אחרות' כמו מציעה קריאה שונה בתערוכת היחיד הזו, שתחום היקפה הוא פרק הזמן בו נעשו הציורים.

הציורים בתערוכה נחלקים לשניים, כשלהמשך העיסוק באתרים ונופים תעשייתיים ריקים מאדם, מצטרפים ציורים המבוססים על צילומי "סלפי" של קבוצות חברים ומשפחה. במרחב הציורי, צילום ה"סלפי" יוצר פעולה שבה כמו בציורי הפנורמה, נקודת המבט היא גורם מארגן, המכנס את הדימויים ועורך אותם אל תוך המסגרת ועל מישור התמונה לכדי ציורים דוברי שפה משלהם,נפרדת מסימול וייצוג.

כך אל מול האתרים האיטיים והסבילים בהם נמסכת בדידות ואבק דק של שוליים, נכנסים מפגשים מהירים ושוקקים של אירועים חברתיים שאותם מחוות הצילום עוצרת לרגע קצר והגם שהמתועדים מרוכזים בבבואתם מורגש קשר מחבר המצויר בהומור חומל ובפלטת צבעים המשתנה בהתאם. קריאה חדשה יכולה לעלות לנוכח הציורים הפנורמיים שצמצום הפירוט והתיחום, נראה כמדמה מקומות ונופים פנימיים, בהם הבדידות אינה אלא שקט.

ניתן לראות זיקה לציירי האוונגרד הרוסי בהם אלכסנדר רודצ'נקו, אל ליסיצקי וקזימיר מלביץ, בפירוק ובנייה מחדש של דימויים המסוגננים בצורות גיאומטריות ואף יותר לזרם הפרסיסיוניזם האמריקני, מהם הציירים רלסטון קרופורד וניילס ספנסר שתיארו אזורים אורבניים ומבני תעשייה מעוצבים בצמצום גיאומטרי, אלה גם אלה בהשפעה קוביסטית מובהקת. אדוארד הופר שהדמיון בציורי אזורי התעשייה הנטושים עולה ומתקשר מאליו לציוריו של זידל, פעל לצדם מתוך היכרות עם זרם הפרסיסיוניזם, התעקש להצהיר, למרות שציוריו יוצרים הלך רוח של ניכור ומלנכוליה, שנפילת אור השמש על בניינים ודמויות היא זו שמעניינת אותו ולא סימבוליזם כלשהו. אור השמש המקומי הצורב, מעסיק את זידל ומופיע כפיגמנט הספוג בדברים ומזכיר את אורי רייזמן במשטחי הצבע ובחללים הרוויים השקולים ומתפקדים כדימויים בציורי הנוף, כמו בדיוקנאות.

בציורים זידל ממשיך את דרכו, בה הוא נוטל לעצמו חופש כמעט מתריס שלא לפעול בתוך השפה הציורית על פי כלליה, כך שהנראה בה מנכר את המוכר ומעלה שאלות בנוגע לצורה ולצבע, לתקינות, להגדרת חלל ולמכלול, הן נשארות פתוחות ומזמינות את הצופה לדיאלוג. קיר צהוב זורח ומלוא שמים מתכהים נושקים לקו האדמה, כתם שמלה ירוקה לידה חלל מתמצק. ציורים.

בשנת 1994 חברו יחד ריטה מנדס פלור ונעמי טנהאוזר. מתוך חזון ותפיסת עולם פמיניסטית שמו על המפה גלריה אלטרנטיבית אשר קראה תיגר על מוסכמות הקשורות למקומה של האשה בחברה, תוך כוונה להשמיע את קולן של נשים מקשת רחבה של תרבויות וזהויות.

תחום האמנות הישראלית בתקופת הקמתה של הגלריה לא היה מוכן להפנים ולתת לגיטימציה למכלול החוויות של הקול הנשי. השיח על אמנות חברתית בכלל ואמנות פמיניסטית בפרט היה לא מקובל ואפילו הושתק תחת הטיעון שאיכות האמנות הינה המדד היחיד לבחינה של האמנות.

כיום, לאחר שהשיח השתנה מאוד, אולם עדיין נשאר מקום להתקדמות, מקבצת תערוכת השמלה 100 אמניות ואמנים מדורות שונים, מכל גווני החברה וממגדרים שונים, הכוללים גם את דור ההמשך של מקימות גלריה "אנטיאה" – בנותיהן של האוצרות.

האמניות.ים המציגות בתערוכה:
אביגיל פריד, אורי הולבן, אדוה דרורי, אדית פישר כץ, אורית ליבנה, אלונה זלוף לביא, אלחנדרה אוקרט, אלי שבדרון, אמירה זיאן, אמנון גרוף, אנדי ארנוביץ, אנט קליינפלד, אריאן ליטמן, אתי אברג'יל, אתי צ'יכובר, בועז לוונטל, ברכה גיא, בתיה רוזנק, גבריאלה קליין, גבי יאיר, ג'ניפר בר לב, גילה פרוסט מילר, דאנה טנהאוזר, דבורה מורג, דבי מרגלית, דורון אדר, דורית רינגרט, דליה אריאלי, הדי אברמוביץ, הדסה בארי, הילה ליזר בג'ה, הילה שפיצר, חגית שחל, חיה גרץ רן, חנה בן חיים יולזרי, חנה גולדברג, חנה קרומר, חנאן אבו חוסיין, טל קרונקופ, טלי בן בסט, טליה טוקטלי, יהודית אפלטון, יהודית שרייבר, יואב פיש, יואל גילון, יעל בר לב, יעל דורון, יעל סרלין, ימימה ארגז, ישראל רבינוביץ', ליאורה וייז, ליהיא טלמור, לנה זיידל, מיה מוצ'בסקי פרנס, מאיר ראובן, מזל כרמון, מידד אליהו, מירב שין בן אלון, מירי גרמיזו, מרגו גראן, נדיה עדינה רוז, נאוה הראל שושני, נולי עומר, נועה ארד יאירי, נורית ירדן, נינו ביניאשוילי, נלי אגסי, נסרין אבו באכר, נעמי בריקמן, נעמי טנהאוזר, נעמי שליו, סיגלית לנדאו, עדן מנדס פלור, עינת עריף גלנטי, ענבל מנדס פלור, פמלה לוי, פרווין שמואלי בוכניק, צבי טולקובסקי, קורנליה רנץ, ראומה זוהר חיות, רוני ברות, רות וינשטיין פאפוריש, רות שרייבר, רחי שמיר, ריבה פינסקי אוודיש, רינה פלד, ריטה מנדס פלור, ריקי פוך, רעיה ברוקנטל, רקפת וינר עומר, שירה גפשטיין מושקוביץ, שולה קשת, שירלי פקטור, שירה ריכטר, שלמה סרי, דוד סרי, שרה אלימי, שרה נינה מרידור, שרון פידל, שרונה אפרת, תמר רבן.

בלי בתולות בגן עדן, ענבל מנדס-פלור, 2019

רות שרייבר, ילידת לונדון, חיה ויוצרת בירושלים זה כמעט 40 שנה. בתערוכה זו, היא מציגה גוף יצירות מתקופות שונות המוצא את השראתו מהסביבה בה היא פועלת. היא מסמנת, אוספת, נוטלת ודוגמת מהצופן הגנטי של העיר ירושלים ומהמארג האנושי הרבוד בה. עבודותיה הן ניסיונות חוזרים ונשנים לפענח את כוונת הפסוק "עֲשָׂרָה קַבִּין יֹפִי יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלָה יְרוּשָׁלַיִם וְאֶחָד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ" (תלמוד בבלי, מט', ע"ב) ולהעניק לכך פרשנות מִשלה.

באמצעות צילום, וידאו, ציור, פיסול ורקמה, שרייבר מייצרת מעיין סיפורים קצרים ורוקחת לקסיקון חזותי אישי, אורבני ברובו. במסעותיה בירושלים היא תרה אחר האינטימי והבלתי צפוי. היא שואלת על מקומה בתוך אלו ועל תחושות השייכות והזרות המלוות אותה בתהליך.

משרד, 1983, הזרקת דיו, 33X50 ס״מ

תערוכה חדשה ומיוחדת תפתח בגלריה אגריפס 12 ב-11 ביולי, 2019 בשעה 20:00. התערוכה מציגה דואט בנוף מאת שני אמנים: דורון אדר (ישראל) וקרלוטה אלברטי (איטליה). הדואט חי ונושם את חווית הטבע דרך יצירתם של שני האמנים, ואנו זוכים לחוש דרכו את רגעי ההתעלות. זוהי חווית ההתמסרות לנוף.

דורון אדר הוא צלם-אמן הלוכד את נופי המדבר הישראלי בשעות השונות של היממה, על האווירה המיוחדת של עונות השנה ואזורים הגיאוגרפיים. ניתן להרגיש שאדר חש את הנופים בכל נימי נשמתו; עבורו המדבר משמעו חיים. סדרת הצילומים הזו מציעה אווירה קולנועית, ההופכת לכמעט מופשטת. הנוף נראה מסתורי, אניגמאטי ומיסטי. אנו חשים על עור גופנו את משבי הרוח החמים במרחבי מכתש רמון, הנגב, הערבה, ים המלח והרי יהודה. זהו שפע אין סופי של חוויות בצבעי האוקר, הצהוב, שחור-האדמה, הלבן-הקרמי, האדום חמרה, תכלת ועוד. כל אלה מתועדים לצד תצלומים לאור הירח.

קרלוטה אלברטי נולדה בלוגנו, שוייץ, וגדלה בהרי האלפים. היא טיפסה על ההרים, צעדה בשבילים מושלגים עשתה סקי וספורט אתגרי בכלל. קרלוטה זכתה באליפויות סייף ואף עסקה בצניחה. כל העיסוקים הללו היו לחלק מרכזי בחייה כבר מגיל צעיר. החל בשנת 1935 נהגה משפחתה לבלות את החופשות השנתיות בצ'רווינה, ואל ד'אוסטה. כאשר סיימה את לימודיה באקדמיה לאמנות של מילאנו (NABA) בשנת 1996, חזרה להתגורר במקום בקביעות.

מאז ומתמיד היו נופי האלפים חלק מהתיאורים בציוריה: סימפוניה אינטנסיבית של כחולים, לבנים, וגווני השחור-פחם. הר הצ'רווינו הוא הנושא המרכזי ביצירותיה. קרלוטה מציירת בצבעי מים ובצבעי שמן המציגים בקווים מינימליסטים ספורים תחושות המתמקדות במהות החיים במרומי ההרים האלפים.

תערוכת דואט זו מעבירה חוויה חושית משכרת של חול ושלגים: חלקו האחד באמצעות הצילום, והשני במכחולים וצבעים.

התערוכה תוצג בשני פרקים: הפרק הראשון יוצג בחום הקיץ של ירושלים, ואילו הפרק השני יתקיים בקור הרי האלפים בדצמבר השנה. הפרק האיטלקי יוצג בחלל Laboratorio Artistico Carlotta Alberti, בעיירה Valtourneche, Valle d’Aosta, איטליה.

תערוכה חדשה ומיוחדת תפתח בגלריה אגריפס 12 ב-11 ביולי, 2019 בשעה 20:00. התערוכה מציגה דואט בנוף מאת שני אמנים: דורון אדר (ישראל) וקרלוטה אלברטי (איטליה). הדואט חי ונושם את חווית הטבע דרך יצירתם של שני האמנים, ואנו זוכים לחוש דרכו את רגעי ההתעלות. זוהי חווית ההתמסרות לנוף.

דורון אדר הוא צלם-אמן הלוכד את נופי המדבר הישראלי בשעות השונות של היממה, על האווירה המיוחדת של עונות השנה ואזורים הגיאוגרפיים. ניתן להרגיש שאדר חש את הנופים בכל נימי נשמתו; עבורו המדבר משמעו חיים. סדרת הצילומים הזו מציעה אווירה קולנועית, ההופכת לכמעט מופשטת. הנוף נראה מסתורי, אניגמאטי ומיסטי. אנו חשים על עור גופנו את משבי הרוח החמים במרחבי מכתש רמון, הנגב, הערבה, ים המלח והרי יהודה. זהו שפע אין סופי של חוויות בצבעי האוקר, הצהוב, שחור-האדמה, הלבן-הקרמי, האדום חמרה, תכלת ועוד. כל אלה מתועדים לצד תצלומים לאור הירח.

קרלוטה אלברטי נולדה בלוגנו, שוייץ, וגדלה בהרי האלפים. היא טיפסה על ההרים, צעדה בשבילים מושלגים עשתה סקי וספורט אתגרי בכלל. קרלוטה זכתה באליפויות סייף ואף עסקה בצניחה. כל העיסוקים הללו היו לחלק מרכזי בחייה כבר מגיל צעיר. החל בשנת 1935 נהגה משפחתה לבלות את החופשות השנתיות בצ'רווינה, ואל ד'אוסטה. כאשר סיימה את לימודיה באקדמיה לאמנות של מילאנו (NABA) בשנת 1996, חזרה להתגורר במקום בקביעות.

מאז ומתמיד היו נופי האלפים חלק מהתיאורים בציוריה: סימפוניה אינטנסיבית של כחולים, לבנים, וגווני השחור-פחם. הר הצ'רווינו הוא הנושא המרכזי ביצירותיה. קרלוטה מציירת בצבעי מים ובצבעי שמן המציגים בקווים מינימליסטים ספורים תחושות המתמקדות במהות החיים במרומי ההרים האלפים.

תערוכת דואט זו מעבירה חוויה חושית משכרת של חול ושלגים: חלקו האחד באמצעות הצילום, והשני במכחולים וצבעים.

התערוכה תוצג בשני פרקים: הפרק הראשון יוצג בחום הקיץ של ירושלים, ואילו הפרק השני יתקיים בקור הרי האלפים בדצמבר השנה. הפרק האיטלקי יוצג בחלל Laboratorio Artistico Carlotta Alberti, בעיירה Valtourneche, Valle d’Aosta, איטליה.