כל האובייקטים בתערוכה של נדיה עדינה רוז שמי אדמה 2 הם עצמים עם הפתעה, בהם רב הנסתר על הנגלה. האובייקטים מגיחים ובוהים מהקירות כחיות חידתיות הנמצאות בתנועה בלתי פוסקת. האובייקטים מטפסים, מתפתלים ומתכרבלים, כמו בשאיפה להגיע לאנשהו, תוך כדי התלחשות חרישית בינם לבין עצמם. שינוי מתמיד, הזזת האלמנטים והצבתם במקומות בלתי צפויים, שיבוש ושיבוץ – כל אלה הם מאפיינים מובהקים של תהליך היצירה של נדיה עדינה רוז.

הגלריה השיתופית ׳אגריפס 12׳ חוברת לגלריה התל–אביבית ׳משונע׳, כחלק מפרויקט בהשראת האמן יוזף בויס, המשתרע על פני מספר חללים בתל אביב ובירושלים. אמני שתי הגלריות מנהלים דיאלוג יצירתי: פולשים אלו לחללם של אלו ויוצרים סביבה של ניסוי וטעיה, הנותנת דרור ליצירה נסיונית. כמו כן יתקיים פרויקט סביבתי–פיסולי חד פעמי, ״בוייסי״, בחצר הגלריה ובכיכר אבן ישראל הסמוכה.

ללא כותרת, בתיה רוזנק, 2014, בד, שעווה ותפירה

החצר הקטנה של אגריפס 12 היא מעורב ירושלמי של יופי והזנחה, אבן וטיח. דייריה הם חתולי רחוב עקשניים וצמחי בר שמעדיפים להגיח מן הקירות.

אמני הגלריה ואמנים אורחים יצאו לחצר כדי להתבונן, להריח, להקשיב, למשש – ולהגיב, בעבודות תלויות מקום.

החצר, ובה התערוכה, פתוחה תמיד, והקהל מוזמן להכנס בכל עת.

החצר תמיד פתוחה!

בעבודות של לנה זידל בסדרה "כמעט גן עדן" מתקיים המפגש בין החי ללא חי, בין הנושם לקפוא. הסדרה מבוססת על צילומים המתארים פיסות נוף בדרך מירושלים לים המלח – בפריפריה של הציוויליזציה הישראלית. נקודות מכירה בהן נמכרים פסלים "קיטשיים" לקישוט גינות . מצד אחד – שיתוף פעולה אזורי – שלום – עסקים כרגיל ומצד שני – הכל תפאורה.
פינה פסטורלית ,נווה מדבר ,דשא עם שמשיה, שולחנות וכסאות ומכוניות ברקע – שקט ושלווה ,נחש אימתני מתפתל לאורך כל הציור, מפר את האידיליה ושלט המכריז על הימצאותו של מסוף למשיכת מזומנים מרמז על מקומה של החומריות בחיינו .זוג אנשים עירומים, ספק חיים ספק מתים צפים במימי נחל ,סילוני מים ניתזים מפיותיהם ומסביבם שטים כדים, אדניות וחפצי נוי, ידיהם כמעט ונוגעות זו בזו – כמו בציור של מיכלאנג'לו "בריאת האדם", כמו בכותרת לספרו של גלעד שר "במרחק נגיעה" :כמעט שלום – כמעט גן עדן.

מתוך הטקסט של עודד זידל, אוצר התערוכה

לנה זידל, אדם וחווה , 2014, פחם ואקריליק על נייר, 105X280, צילום- מיכאל עמר,Lena Zaidel, Adam and Eve, 2014, acrylic and charcoal on paper, 105X280, Photo by Michael Amar

תערוכת היחיד של אלחנדרה אוקרט בחללי הגלריה של אגריפס 12 כוללת יצירות מהשנה החולפת, כססמוגרפ אישי עכשווי המבטא את הלך רוחה של האמנית. המושג ארטאה מציין דף תיקוני טעויות הנלווה לספר שבו התגלו טעויות כתיב ותחביר לאחר הדפסתו. העבודות בתערוכה הם כתיקונים, המבקשים לענות על שאלות של שליטה ואקראיות שבחיים ובחומר בבחירה אישית ותיקון. זאת גם באמצעות עבודתה בחומר, שליטתה בציור מחד ושחירורו מאידך. אוקרט ממשיכה לאתגר את מצע נייר הפרגמנט הנענה לצבעי המים ולדיו היפני ומתקמר בהתאם. בתערוכה זו אוקרט שואבת מגיבורי ילדותה כטרזן ומתרבות המזרח הרחוק ובפרט מדמות הדרקון שהוא בבחינת מסמן של כוח, תנועה ותנופה חיובית.

`

 

 שיח גלריה יתקיים ביום חמישי, 25.02.16 בשעה 19:00

 

Acqua Bella (מים יפים), בכותרת קצרה זו בתיה רוזנק מלמדת אותנו, שעבודתה מדברת על היופי והיופי המוטבע במים. הכותרת שבחרה בתיה רוזנק אינה רק אומרת "המים יפים"; אלא היא נטלה ביטוי איטלקי המכתיר את המים במעמד האסתטי הגבוה ביותר; ביטוי, שיוצר אחדות בלתי ניתנת להתרה בין התואר של היופי לבין המים.

ללא מים אין חיים, ורוזנק חושפת עבורנו את הקיום הפשוט של היופי במים. החיים והאומנות שזורים זה בזה ומפעפעים דרך עבודותיה.

רוזנק קיבלה את השראתה מגידול עובש ותיעודו במצלמתה, והוציאה תחת ידיה צילומים מרהיבים (שאחדים מהם הודפסו על נייר כותנה עבור תערוכה זו).

אז תנועת המכחול התחילה לשחק על מצעים שונים כגון: בלוקים של תקרה אקוסטית, נייר כותנה (Arches), נייר מעבדה ופורמייקה.

רוזנק הפכה לאמנית נסיינית. היא העניקה למים לנוע על פי טבעם וזרמה עמם תוך שהיא מתאחדת עם זרימת הצבעים הנוזליים. היא בדקה את האפקטים השונים של חום השמש, הצל ומעניקה לזמן את הזכות לומר את דברו. הטקסטורה של כל מצע יוצרת ווריאציות של זוהר ושקיפות המולידה סדרות שונות המתבטאות באבנים, בעיגולי עובש, בגאות ושפל; נופים, אבני חן, נהרות בזרימתם היוצרים אגנים וואדיות ויצירות קוסמיות המצפות לגילוין. המים בטבע משפיעים על העולם ובכך נוצרת בנו האשליה של חירות מוחלטת.

בתיה רוזנק, אקווה בלה, 2015, אקוורל, 10X10 סמ כל אחד

שיח גלריה: מוצ"ש, 26.3.2016 בשעה 20:00

בין מלחמת ששת הימים ליום כיפור נפצע גבי יאיר בתאונת אימונים, תוך כדי הטלת רימון שריסק חלק מאצבעות יד ימינו. אלו אותן שנים בהן העמידה האמנות הישראלית בסימני שאלה את הגבולות, הגוף והזיכרון. רישומיו הדיגיטליים של יאיר המוצגים כאן בתערוכה "דוקרב", באים אמנם עשרות שנים אחר התאונה, אך עדין מכילים בתוכם את שאלת הגבריות, הסבך, הגריד, המחיקה והטשטוש. בנוסף, מעביר יאיר בהדפסי הרישום הדיגיטלי את מאבקו הפנימי באמצעות מתח בין אקספרסיביות ועידון, הומור, ניסוי ותעייה.

זו תערוכת היחיד הרביעית של גבי יאיר, אחרי יותר מעשר שנים שבהן עסק בפעילות אמנותית רחבה והציג בעשרות תערוכות קבוצתיות, אייר ספרי שירה, היה חבר בקבוצות אמנים שונות ועוד. התערוכה מבקשת לבחון את יצירתו של יאיר ברוח הזמן העכשווית הישראלית : הטראומה והחרדה היום יומיים, החיכוך בין האוכלוסיות השונות והזיכרון הנוסטלגי של ישראל בשנות השבעים. זוהי ישראל הצינית והארעית. האינטואיטיבית והלירית בו בזמן. בתערוכה עשרות הדפסים של רישומים דיגיטליים ועיצוב חלל ייחודי ומקורי הבונה מקום וזירת התרחשות. החלל בתערוכה מדמה חלל טוטליטרי עטוף בפרופגנדה המנסה להיות הרואית, לאומית וציונית, אך בד בבד חושפת את השברים והכאב העולים מתוך התת-מודע.

הפתיחה במוצ"ש, 9.4.2016 בשעה 20:30

התערוכה "ורחוק מפנינים מכרה" של רות שרייבר בוחנת את האומץ והאוטונומיה של דמויות נשיות בתנ"ך ובטקסטים יהודיים אחרים.

במסורות הפטריארכליות של עם ישראל לעיתים הועלמה עין מהמנהיגות הנשית. שרייבר מערערת על כך בעבודותיה. אחת העבודות הבולטות בתערוכה היא פסל בגודל אמיתי של צעיר האוחז בידיו ספר עם ציטוטים, הנושא את הכותרת "אל תטוש תורת אמך". בסדרת צילומים, מאירה שרייבר את דמויותיהן של שרה, תמר, יעל, רצפה, ציפורה, רחב, ורות. שרייבר מדגישה בעבודותיה את האומץ, המקוריות, והנחישות שבהם פעלו אימהות האומה.

עיבוד ענק של "בריאת האדם" של מיכאלנג'לו תלוי על הקיר, אבל בעיבוד של שרייבר, האל הוא אישה, תוך התמקדות בשכינה, המהות הנשית של האל. התערוכה של שרייבר כוללת גם אנימציה בוידאו-ארט תחת הכותרת "600,000", שעוסקת ביציאת מצרים, וכן וילון ענק (3X4 מטר) של פרחי משי בשם "גן עדן מקדם".

אמניות משתתפות: אלחנדרה אוקרט, אנדי ארנוביץ, מזל כרמון, שרה נינה מרידור, בתיה רוזנק, רות שרייבר

התערוכה מאגדת את יצירותיהן של שש אמניות העוסקות באופנים שונים במוטיב ההסוואה (camouflage). מושג זה מגיע מעולם החי והצומח ומשמעותו היטמעות בשטח מבחינה וויזואלית. בתערוכה הסוואה עושות חלק מהאמניות שימוש מכוון בשפה אסתטית הלקוחה מעולם האופנה ועיצוב הטקסטיל, ובחלק מהעבודות מתקיים הפער בין המעטפת המסווה לבין המהות האמיתית של היצירה.

רות שרייבר, בעבודתה Go On, Spoil Yourself ("לכי ופנקי את עצמך") מציגה מיצב של מניפה בהירה ומוארת. כל לשונית במניפה מחורצת במילים הקשורות בפעולות פנאי (leisure) המזוהות עם המין הנשי. החריצות על גבי המניפה נדמות לכתב-סתרים או כתב-ברייל, ובאופן מכוון המילים מוסוות וכמעט לא ניתנות לפענוח. לפיכך, במבט ראשון היצירה מתקיימת כחוויה וויזואלית בלבד, אך בקריאה שנייה מתגלה ביקורת חברתית ואירוניה מרומזת. באורח דומה, אנדי ארנוביץ עושה שימוש בשפה חזותית הלקוחה מעולם עיצוב האופנה, כדי להעלות סוגיות חברתיות. סדרת העבודות Crushed עוסקת בייחוס המיני הכפוי על ילדות קטנות, הן בחברה החרדית והן בחברה החילונית/מערבית. מזל כרמון, המגיעה מעולם עיצוב הטקסטיל, יוצרת פסל שעשוי כולו מנייר, במיוחד עבור חלל הגלריה. אלחנדרה אוקרט מציגה מספר עבודות מתוך סדרת האקוורל Construction Dance. בכל עבודה מככבת דמות אחת של רקדנית העוטה שמלת בלרינה. גם כאן מתקיים משחק בין הפשטה לפיגורטיביות, בין שליטה לבין אי-שליטה. בתיה רוזנק עובדת באופן אינטואיטיבי מתוך התבוננות בצמחייה ובסוגים שונים של עובש. בעזרת התערבות מינימאלית היא בוחנת כיצד כתמי דיו וצבעי מים מתנהגים על גבי נייר. העבודות המונוכרומאטיות והמופשטות של שרה נינה מרידור מתוך הסדרה מזבח שחור, הן עבודות חומריות העשויות בטכניקה מעורבת המשלבת גרניט, פחם, פיגמנטים ושמן על בד. העבודות האבסטרקטיות, האקספרסיביות נולדו דווקא מתוך העיסוק של מרידור במסורת היהודית. הפסוק המכריע מספר שמות המורה על אי-עשיית פסל ותמונה גרם למרידור לנסות וליצור איקונות יהודיות משלה, אשר באמצעותן היא שואפת להעביר את הצופה לממד אחר – למצב תודעה מדיטטיבי המאפשר חיבור לנשגב.

התערוכה בכללותה, חושפת לצופה הקשרים פנימיים הקיימים בין העבודות של ששת האמניות – חברות אגריפס 12-גלריה לאמנים. החיבורים הטבעיים המתקיימים ברמה האסתטית, הרעיונית והמעשית בין היצירות השונות, הולידו את תמהיל התערוכה הנוכחית. כך נוצר מצרף של עבודות במדיומים שונים הנעות מהקונקרטי למופשט, ומהנסתר לנגלה.

 
 חמישי, 16.6.16 בשעה 19:00

במוקד התערוכה: "אביר, גבירה, דרקון", ניצבים שלושה ציורים מונומנטאליים. אלו, מכניסים את הצופה לזירה המעוררת שאלות על טבע האדם, על קונפליקטים רגשיים ועל ההיסטוריה של הציור. בשניים מהם מציג האמן את עצמו ואת אשתו כדמויות איקוניות המייצגות חיבור אבסורדי בין השפעות רנסאנסיות לבין קולנוע עתידני ופופולרי. הדמויות "מרחפות" במרכז מעוין גדול הנתלה על זווית. דיוקן הגבר ודיוקן האישה הופכים לייצוגים סימבוליים של "טבע דומם" המכיל בתוכו את המתח הפנימי של החי המשתנה, הרוגש, המאמין שעודנו חי, אך קפא כדי להיכנס לעולם הנצח של הציור.

גם בתערוכה זו, ממשיך ליאוניד זייגר, בדרכו שלו, לבחון סוגיות מהותיות הנוגעות למקומם של הצייר והציור באמנות העכשווית. בין נקודת ההתחלה לנקודת הסיום, כל ציור הוא תהליך של פרימה, פירוק, הרכבה, חיפוש והיסוס. הפעם בחר זייגר לגעת בשאלות פנים-ציוריות עקרוניות המתמודדות עם גוף ופורטרט, ובמובן מסוים מחזיר את הדיון בגוף אל הגבול הדק המפריד בין מודרניזם לפוסט-מודרניזם. כל אחד מהציורים בתערוכה הוא אובייקט דחוס ומרוכז המבטא, באמצעות צבע וצורה, זיכרון פרטי או רגע חולף.

הפעם, יותר מבעבר, זייגר מאמץ טקטיקות ציוריות שהיו מקובלות בימי הביניים וברנסאנס המוקדם, כאשר ייחסו ממשות למושגים מופשטים. המציאות המקומית בתוכה הוא חי ויוצר, הופכת בציוריו לעולם פרטי עם מיתולוגיה אישית שאין לה אחיזה ממשית במציאות. מתחת לפני השטח, מסגירים הציורים גדולי הממדים שרידים של תהליך ארוך ומפותל של חיפוש, שיש בו במידה רבה גם משחק וקריצת עין.
מוות, אהבה, יצרים או כוחות אוניברסאליים מצליחים להתרחק מפרשנות גבוהה ולהיוותר בתחומי הפנים והחוץ המיידיים, היומיומיים. דרך הנגיעה בפנטסטי, מתבטלות המחיצות בין הרציונאלי לאמוציונאלי, בין אלימות, דקדנט ויופי.

* מתוך טקסט התערוכה, כתבה טלי בן נון

פתיחה: יום חמישי, 14.7.16 בשעה 20:00

שיח גלריה: יום שלישי, 26.7.16 בשעה 19:30

נעילה: 8.8.16

גלריה אגריפס 12 שמחה לארח את האמן סשה גליצקי ותלמידיו המבוגרים בתערוכה "שכבות"

סשה גליצקי נולד במוסקבה בשנת1957 ועלה לארץ בשנת 1990. גליצקי הוא בוגר הקולג‘ לאמנויות ואומנויות של מוסקבה והמכון הלאומי הרוסי להכשרת מורים; חבר איגוד המעצבים של ברית המועצות לשעבר.

גליצקי לימד תקשורת חזותית בבצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים ועבד בתור ארט דירקטור במרכז לטכנולוגיה חינוכית בתל אביב בשנים 1995 – 2005 .

משנת 2003 מעביר סדנאות לגילוף בעץ בבתי דיור מוגן במרכז הארץ ועוסק באמנות – ציור, רישום, וידאו-ארט ובפרויקטים מיוחדים הקשורים לעבודתו כמדריך לגילוף בעץ.

הפרויקט האחרון שלו, "עבר מתמשך", הוצג במסגרת התערוכה "ישראל פותחת דלתות" במוסקבה בחודש שעבר לציון 25 שנות לחידוש היחסים הדיפלומטיים בין רוסיה לישראל, זכה להצלחה גדולה בקרב המבקרים בתערוכה ולסיקור נרחב בתקשורת הרוסית.

ה- לא מספיקים

"אני עובד עם אנשים קשישים מאוד. בני 80+, לעתים קרובות בני 90+, ויש גם כאלה שחצו את גיל 100.

יחד, אנו מגלפים בעץ תחריטים בבתי דיור מוגן.

תלמידי הם בעלי קורות חיים מיוחדים. חלקם היו בעמדות מפתח במדינה, בעלים של חברות מובילות במשק, ולאחרים רואים על הידיים מספרים כחולים.

יש לנו בית ספר כזה בו אני המורה וגם המנהל. בבית הספר שלי התלמידים לא תמיד מספיקים לסיים את משימותיהם. אני תמיד מזהיר אותם שמי שלא יתקדם ישאר כיתה. כולם במפתיע שמחים להישאר. לפעמים, בגלל סיבה מוצדקת ובלתי נמנעת כמו פטירה או מחלה, העבודה לא מסתיימת.

מוזר לי שעבודות גילוף העץ האלה עליהן עד לא מזמן עבדו תלמידי בכזאת שקדנות, הופכות פתאום למשהו אחר לחלוטין, ללא קשר לכוונה המקורית. ספק רב אם אלו שהתחילו את העבודות  היו מזדהים עם התוצר המוגמר. אבל, כפי שדניאיל חארמס היה אולי אומר: "בכל זאת, צריך לעשות עם זה משהו!". "

סשה גליצקי

המושג "סינסתזיה" משמעותו מיזוג של חושים: זהו מצב נוירולוגי נדיר בו שני חושים או יותר מצטלבים, תופעה שבה גירוי של אחד החושים מעורר מיד תגובה של חוש אחר. זוהי החוויה שמציע הפרויקט סינסתזיה ירושלמית – המשלב בין ציוריה של אליזבטה זיידנר לבין מיצב סאונד פיסולי של מקס אפשטיין. צבעים וצלילים יתערבו בגלריה אל תוך מיצב אחד, אשר ייבנה על פי עקרונות של מודוס מוזיקלי וייצור קומפוזיציה צורנית, צבעונית וקולית.

טקסט מחקרי : נטשה קופלנסקי   

אמנים: מקס אפשטיין, אליזבטה זיידנר

נפתחת תערוכה חדשה של שרה נינה מרידור, בהשתתפות אמנית הקול ויקטוריה חנה, שכתבה יצירה במיוחד לתערוכה. צילום הדיוקנאות הראשוניים נעשה על ידי דורון אדר.

״צעצוע״ במקרא הוא מעשה אמנות לצורכי פולחן. בספר דברי הימים, נעשה שימוש במילה לתיאור עיצוב הכרובים בקודש הקודשים בידי שלמה המלך: ״וַיַּעַשׂ בְּבֵית-קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים כְּרוּבִים שְׁנַיִם מַעֲשֵׂה צַעֲצֻעִים״. בתערוכה החדשה של שרה נינה מרידור, היצירות הן צעצועים עכשוויים, איקונות יהודיות שנוצרות בטכנולוגיית הזמן הזה.

התערוכה עצמה היא הזמנה לפולחן. היא מפתה את הצופה ללהט דתי, אך גם נמנעת מחשיפת פני האל. צלם אלוהים, גוף האדם, מופשט מצורתו ונעשה חומר גלם לאיקונה יהודית. הדיוקנאות הקליידוסקופיים הם מנדלות ורישומים קליגרפיים, שנוצרים מחלקי פנים, אברי גוף ומלבושים. שרה נינה מרידור, בשמלת כלה, שמלת דם או שמלת אזוב, נעה בין טוהר לטומאה, בין מופשט לקונקרטי ובין קדושה למאגיה שחורה. היא מחזירה לדיוקן האמנותי ייעוד פולחני נשכח, ומזמינה את הצופים להתבונן אל מעבר לחוויה האסתטית, להשתמש ביצירותיה כאמצעי לשינוי תודעתי.

רשמים VI מציגה גופי עבודה של 82 אמנים. בדומה לתערוכות הקודמות של הביאנלה, היא נפרשת על פני כמה חללי תצוגה ברחבי העיר. התערוכות השונות, שנאצרו בידי אוצרים עצמאיים, ממשיכות את קו המחשבה של התערוכה המרכזית של הביאנלה, המוצגת בבית האמנים, ועומדות בדיאלוג עמה. כמוה הן ממקדות את תשומת הלב בנייר ובנוכחותו רבת-הפנים בעשייה העכשווית, באיכויותיו הפיזיות של הנייר ובפוטנציאל האימננטי האצור בתוכו ביחס לפעולת הרישום המתקיימת עליו.

העבודות בתערוכה מגרסת נייר, המוצגת בגלריה אגריפס 12, כמו מאששות את המהלך שהתווה גרשוני בעבודה הנייר לבן מבחוץ אבל בפנים הוא שחור, שחשף בה כביכול את הפנים השחור של הנייר על ידי קריעת פיסה ממנו וגילוי התוך האפל והסמוי. העבודות שבתערוכה – למעשה, מיצבי נייר – פורצות את גבולות הנייר כמצע גרידא כדי לחקור ולממש את הפוטנציאל שלו כחומר פיסולי המגלם נפח. הן מאפשרות לו לגלוש אל חלל הגלריה המארח ולהתפרש אוטונומית במרחב, כעבודות תלת-מימד. בנוסף, התערוכה מנהלת דו-שיח עם היעוד המקורי של חלל הגלריה, במקור דירת מגורים, כשההצבה בחלל מעלה סוגיות המתקשרות לחלל הביתי על הקשריו האינטימיים והמאיימים כאחד, למורכבות החלוקה שבין פנים וחוץ.

אמנים משתתפים : 

אלחנדרה אוקרט, רותי דה פריס, עודד זידל, מיטל כץ-מינרבו, רויטל לסיק, רינה פלד, להלי פרילינג, רונה פרלמן, נדיה עדינה רוז, תמר שפר

אלחנדרה אוקרט, אנדי ארנוביץ, אנה אפשטיין, אילת גנוסר כהן, גנדי צכמיסטר, דורון אדר, דור שרון, לנה זידל, מזל כרמון, מיכאל גרוס, מיכאל דרוקס, מקס אפשטיין, עדי עוז-ארי, שמעון אבני.

התערוכה "בין חולין לקדושה" שתפתח ביום חמישי 2.2.2017 היא הראשונה בסדרה של ארבע תערוכות קבוצתיות שתוצגנה השנה בגלריה שבבית אות המוצר הירושלמי.

הסדרה היא פרי יוזמה ליצור שיתוף פעולה בין הגלריה השיתופית אגריפס 12 לגלריית אות המוצר הירושלמי. המגמה היא ליצור רצף של תערוכות נושא עם חוט רעיוני הנמשך ביניהן.

בחרנו בנושאים המשקפים את המתח שבין הממשי למטפיזי ובין הקיים לבין הנעדר. נתנו כיוון ספציפי לכל תערוכה, עם שמות זמניים, כדי לאפשר מיקוד יותר מובהק לכל תצוגה. בסדרה זו נעשה ניסיון לבדוק את הפער בין הקצוות לכאורה, את קווי התפר או הזליגה שבין חולין לקדושה, שמים לארץ, גילוי וכיסוי, דיבור ושתיקה.

שיח גלריה: יום רביעי, 8.2, בשעה 20:00

מזל כרמון בחנקין

בתערוכה מארג שוזרת מזל כרמון עבודות חדשות בעבודות קודמות, המוצגות כאן באופן שונה. ההצבה המחודשת של עבודות כמגמה חוזרת בתערוכותיה פותחת בפניה אפשרות לפעולה נוספת עליהן, גם לאחר שהושלמו כביכול, בהתאם לרוח התערוכה ואופי החלל.

דף התערוכה באתר אגריפס 12

יצירתה של אנדי ארנוביץ' מאופיינת ברב שכבתיות, טעונה בשאלות קיומיות נוקבות וכנגדן – במחאה וביקורת סמויה. בד בבד משקפות עבודותיה סקרנות רחבת היקף ל"נפלאות" העולם הסובב אותה. כל אלו מוציאים מכלל אפשרות דיון כוללני ביצירתה, ומזמנים מיקוד אידאולוגי ופרשנות המאפשרים התבוננות סבלנית ומעמיקה. בתערוכתה הנוכחית מציגה ארנוביץ' את ספרי האמן שלה, כאשר הדפדוף מזמין הזדהות והעמקה בשפתה הפואטית-ויזואלית. "הקריאה" בספרים בחלקה לינארית ובחלקה מתרחשת בסדירות משתנה ולעתים אף לא צפויה.

מסורת בת מאות השנים של אמני נייר, דפסים וכורכי ספרים, של יצירת ספר, על דפיו וכריכתו, נשמרת כאוצר בלום ההולך ונכחד. התבונה ההיסטורית עדיין לא מפוענחת, אך מסעירה את דמיונם של אמנים כארנוביץ', המקיימת אינטראקציה בין העבר והנוכח בעבודתה.

הספרים ביצירתה בחלקם יזומים, נושאים אופי פואטי או אישי, בין שהם טקסטואליים ובין ויזואליים, המציגים שימושים מגוונים מתחום ההדפס, ומפרשים בדרכה האישית את הנוף והאדם במרחב המזרח תיכוני האמביוולנטי.

סדרת ספרים משמעותית היא כעין סיסמוגרף רגיש. ספרי האמן של ארנוביץ' רושמים את גלי הרעידות המגיבות למסעותיה הרוחניים ללא מגמה מוצהרת אלא כחוויה מדווחת, כעין יומן מסע. יומנים כארכיב רב ערכי וכיווני, יומנים כאוסף "מחקרים" של פריטים אתניים והוראות הפעלה לכלי מלאכה מסורתיים של האמן המלקט דרך מסעותיו שברירי נוף ופרגמנטים אורנמנטיים.

חשוב להדגיש כי משמעותו של ספר אמן כתחום אמנותי בין תחומי אמנות  אחרים, טמונה בכך שהוא מאחד שפות, מדיומים, תשוקות וחלומות בהתגשמותם דרך האמנות. הספר הוא אובייקט קומפקטי שערכו ומשמעותו סמויים ואצורים בדפיו, אובייקט יחידאי רוחני, תפור וכרוך.

שיח גלריה עם האמנית ועם האוצר צבי טולקובסקי ביום שישי, 26 למאי בשעה 11:30

שם התערוכה הנוכחית של בתיה רוזנק לקוח מן המשפט:
"… וכי הבורא אין לו תחילה ולא תכלה, וכל הנברא יש לו תחילה ותכלה".
(מתוך: השער הראשון – סוד בריאת העולם, ספר הישר לרבנו תם).

עבור רוזנק העשייה האמנותית היא מעין מלאכה בה היא משתמשת בחומרים שונים
ומאפשרת לתהליכים הטבעיים של החומר להתחולל, תוך ויתור כמעט מוחלט על אמצעי הציור המקובלים,
כדי "לברוא עולם". לכל יצירה יש "תחילה", אבל ה"תכלה" (התכלית) עלומה לחלוטין.

התערוכה שלפנינו שבמרכזה עומדת האש, מהווה המשך טבעי לתערוכתה הקודמת "אקווה בלה",
בה בדקה את האפשרויות הציוריות הגלומות במים. כמעט כל העבודות עשויות מעיגולי פיח
הנוצרים על הקנווס בעזרת להבת נר. והתוצאה – יצירות מופשטות , סנסואליות,
שופעות יופי, שאין להן כל צידוק מחוץ לעצמן.

בעידן שבו אנו עדים לחזרה לציור פיגורטיבי עמוס משמעויות,
ממשיכה רוזנק להיות נאמנה לעצמה בלבד, וליצור "אמנות לשם אמנות".

נעילת התערוכה ושיח גלריה: 15.7.17 (מוצ"ש) בשעה 21:00

"לכל מילה יש משמעות. גם לכל שתיקה." 
ז'אן פול סארטר, מתוך מבחר מסות.

התערוכה "כמו לחישה" אינה מדברת שפה מהפכנית,
אלא מבטאת באופן חרישי תחושות
שאין להן קיום בעולמם של מרבית בני האדם.
יצירות האמנות והשירה בתערוכה מנכיחות תחושות אלה,
ומזמינות את הצופים להיות עדים לקיומן.

משתתפים:

לוסי אלקויטי, מקס אפשטיין,  אנדי ארנוביץ', לנה זידל, עודד זידל,
גבי יאיר, מיכאל יחילביץ',  מזל כרמון, שרה-נינה מרידור, אנה-קלרה פולט מינץ, רינה פלד,
נדיה עדינה רוז, בתיה רוזנק , רות שרייבר, דורון אדר, אלחנדרה אוקרט.

ב-9.9.17 בשעה 20:00 נעילה חגיגית ושיח גלריה עם האמנים, האוצרים ועם תיאטרון פלייבק המגיב לתערוכה.

אמנים משתתפים: אורית לבנה, אורי שכנר, איה ניצן, אריאן ליטמן, דרור בן עמי, לי מילוא, לנה זידל, מיכאל יחילביץ', מרים סטיווי, נינה מרידור, עודד זידל, צילה פרידמן, תמר לדרברג, תמר נסים.

התערוכה היא השלישית בסדרה של שלוש תערוכות קבוצתיות המוצגות השנה בגלריית בית אות המוצר הירושלמי. הסדרה היא פרי יוזמה ליצור שיתוף פעולה בין הגלריה השיתופית אגריפס 12 לגלריה אות המוצר הירושלמי. המגמה הייתה ליצור רצף של תערוכות נושא עם חוט רעיוני הנמשך ביניהן. בחרנו בנושאים המשקפים את המתח שבין הממשי למטפיזי ובין הקיים לבין הנעדר. נתנו שם וכיוון ספציפי לכל תערוכה, כדי לאפשר מיקוד יותר מובהק לכל תצוגה. בסדרה זו נעשה ניסיון לבדוק את הפער בין הקצוות לכאורה, את קווי התפר או הזליגה שבין חולין לקדושה, דיבור ושתיקה, גילוי וכיסוי.

הפתיחה ושיח גלריה בהשתתפות פרופ' מאיר בוזגלו ביום חמישי 7.9.2017 בשעה 20:00

נעילה: 18.9.2017

בית אות המוצר הירושלמי, רחוב דרך חברון 12 ירושלים (מול הסינמטק), טלפון: 02-6717430

הגלריה פתוחה בימים א-ה 19:00-16:00, שישי ושבת 14:00-11:00

תמר לדרברג