מיצב העושה שימוש במרחב הגלריה.  בבסיס המיצב עומד קולאז' צילומים היוצר תמונה פנורמית של קניון מיסטי. הצילום במקרה הנוכחי מהווה חומר פיסול היוצר מרחב תלת מימדי בדרגות שונות של ריחוק מהצופה. הקולאז' מורכב מאוסף פרגמנטים של קניונים ומכתשים בנגב, הפרגמנטים מקושרים ביניהם לאו דווקא על פי היגיון ויזואלי כי אם בהתבסס על עקרונות הגיאולוגיה- אשר בונים תחושה של מציאות. ההיגיון המדעי הטמון בקולאז' הוא שמספק לצופים תחושה של הגנה.

אודות יוכי נגב

יוכי  למדה מדעי הטבע בחוגים לגיאולוגיה וביולוגיה באונברסיטה העברית.

 בוגרת המכללה לאמנות "הסטודיו"

למדה אמנות בהמדרשה בית ברל ובהנחייתה של מאיה כהן לוי

הציגה תערוכות יחיד וקבוצתיות בארץ – ביניהן:

"אזורי תפר" בגלריית "מגדל שלום", ת"א

"מיני מיינור אדומה" ,בבית גופרמן

fish’n chips הגלריה עירונית רמת השרון

התערוכה מציגה חתך עדכני של יצירת האמן תוך התייחסות להתפתחות תהליך עבודה ספציפי בסדרת עבודות. מהרישומים ועד לציורים "גמורים", נבנה שיח הקושר בין אמנות ימי הביניים הרוסית והאירופאית לבין שאלות עדכניות הנוגעות בפועלו של צייר בימינו. במרכז שיח זה נמצאת מלאכת הציור על היבטיה הטכניים, החווייתיים והפילוסופיים.

התערוכה שלפנינו מעוניינת לתת פתחון פה לכל מה שקיים בין "הטקסט הגדול" לבין ה"קול" ואינו נכלל בו, בטקסט, ועל כן לפעמים הולך ואבד מן העולם, ולפעמים חומק וחודר ללב ליבו של הטקסט כסוס טרויאני ופועל תחתיו. מאבק היסטורי קדום ומתחדש תמיד קיים לעולם בין הדבור לבין הטקסט כשהקול הייחודי נע ביניהם כרוח חתרנית ועיקשת שלא נס ליחה. בעידן הראווה והסימולאקרה הקול האנושי הייחודי כמעט ואינו נשמע יותר, בזמן שהטקסט הגדול – המדינה הלאומית או הכול לאומית, על עריה ומוסדותיה – הולך ומשתית על כל את שפתו האוניברסאלית מדעית, המקודדת, נטולת הסובייקט, נטולת הקול האנושי ממשי, ומשום כך חסרה את אפשרות ההבחנה בה בין אמת לשקר במובן האותנטי.

עם זאת, כאמור, לעיתים ישנם גילויים אופטימיים של חזרתו של הקול הפרטי, המנודה או המודח אל שולי הטקסט, אל לב לבו של הטקסט הגדול בדרכים בלתי צפויות – אנחנו חושבים למשל על הדרך הארוכה של קול שירת העבדים בשדות הכותנה, דרך הבלוז השחור אל הרוק'נרול הלבן ועד אריטה פרנקלין בבית הלבן ובעקבותיה נשיא שחור לארה"ב. אנו חושבים גם על התנועה המפתיעה שעשה הקול המזרחי מן הפריפריה אל לב לבו של הקונסנסוס התרבותי הישראלי. משמע שהקול הייחודי, אותה עקבה, שרידה ושארית ששרדה את הטקסט הגדול, לפעמים מצליח להצמיח שוב את ה'ניבים' שלו שאוחזים בטרף ומשסעים אותו. האמנים המציגים בתערוכה, כל אחת ואחד בדרכם, בוחנים את השלבים הרבים, השונים והמשונים, הפנומנולוגיים הפילוסופיים הפוליטיים והחברתיים, של תנועת הקול הפרטי והתרבותי מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, ומאבל לנחמה.

במסגרת הנושא הכללי של "רשמים V" – רישום ללא נייר – התערוכה בגלריה השיתופית 'אגריפס 12' מתמקדת במבעים חזותיים, הקשורים לטבע ולגוף האדם. בתערוכה משתתפים 11 אמנים והם מציגים עבודות במגוון מדיומים, כגון מיצב, צילום ווידיאו, תוך הדגשת יסודות הרישום בהם. התערוכה מציגה מיזוג מרתק של אפשרויות הביטוי ברישום, במשמעותו המורחבת –בדו-ממד, בתלת-ממד ובממד הזמן (תצוגות הווידיאו) − עם תפיסות אישיות ומגוונות של חיים, טבע, גוף, תחושות, תנועה ומרחב

אמנים משתתפים: דרור אוסלנדר, יעל בלבן, שיבץ כהן, יוכי נגב, גידי סמילנסקי ורותם ריטוב, נעמה פורת, בִּתיה רוזנק, עדי שלמון, עלמה שניאור, בל שפיר, תמר שפר 

תערוכת יחיד לאיליה יפימוביץ.
נולד במוסקבה,רוסיה 1988. כיום עוסק בצילום גם בישראל וגם ברוסיה. סיים לימודי אמנות וצילום במינשר בתל-אביב וכיום מלמד שם צילום תיעודי. משנת 2006 עובד כצלם עיתונות במערכות השונות. משנת 2013, חבר בגלריה השיתופית "אגריפס 12".

http://www.yefimovich.com/

חצר המפעל היא סדרת ציורי אקריליק של עודד זידל המזמינה להתחבר ולחוש את הדופק של
פרברי העיר. הסדרה עוסקת במוטיבים אורבניים ומהווה עדות פיוטית המורכבת מפיסות פזל
חידתיות, המיכילות אלמנטים של מופשט גיאומטרי לצד ציור נוף ריאליסטי אקספרסיבי.

השפה הציורית המוזיקלית מהדהדת נופים תעשייתיים ובנויה ממשיכות מכחול תזזיתיות, מחלוקת
שטח חדה ומחיבורים בין הקונקרטי והמוכר לבין קומפוזיציות מופשטות. הציור של עודד זידל מקיים
שיח עם רוחות הרפאים של האבות המייסדים של הציור המופשט: מלביץ’,ליסצקי, פולוק ומונדריאן.

רישום בצבע, ביד חופשית, מתחלף במפתיע במשטחים סטטיים חלקים. הסדר הופך לכאוס ולהפך.

קטע של הציור מתאר פינה בחצר המפעל ולידו משטח צבע מופשט המורכב מכתמים ונזילות. רגע אנו
מסתחררים בתוך האקספרסיה של קווי הרישום ובמשנהו נתקלים במלבן אפור, קר, עם קצוות חדים.
המעברים הללו, מכניסים לציור אנרגיה של קצב ותנועה. זהו ציור שמכיל שני צירים מנוגדים: מצד אחד
זהו ציור הבעתי, מלא רגש, ומהצד האחר מדוד, מחושב ולעתים אטום ומרוחק.

מתוך הטקסט לתערוכה

תערוכה זוגית

האם הזברה היא חיה שחורה שלה פסים לבנים או חיה לבנה עם פסים שחורים? זו אינה שאלת תם אלא תהיה מהותית על תפיסת עולמנו. נדמה כי אין זברה שהיא רק שחורה או זברה שהיא רק לבנה, כמו שאין אור בלי חושך, טוב בלי רע ולהפך. על האדם לדעת להכיל את שני הטבעים, הצבעים, התכונות והגוונים שביניהם.

תערוכה זו מתמקדת בהתמודדותה של היוצרת אלחנדרה אוקרט במהלך השנה החולפת, עם האבדן של אמה וחודשים ספורים לאחר מכן של אחותה.

"כשצדים זברה, הן הזברה הלבנה והן זו השחורה מתות," סיפר אברום בורג בהרצאתו במסגרת כנס של קרן עדי (2003). אמירה זו עוררה באלחנדרה אוקרט את המוטיבציה ליצירת סדרת ציורי הזברות החדשה שלה. עבודות אלו מכילות את שני הגוונים של הזברה, ללא מאבק בין השניים, אלא תוך הכלה של שניהם. אוקרט בוחנת באמצעות הציורים את תפיסתה האקזיסטנציאליסטית וכל רישום מתפקד כחיפוש אחר תשובה. בעשרות רישומים, בחרה אוקרט להפקיע את הפרט מתוך העדר, היא ניגשת אליו במבט על או בתקריב נוקב. הזברה או חלק ממנה נרשמים בכל פעם מזווית שונה. האמנית כזואולוגית, מנסה להתחקות אחר דפוס הפרווה המפוספסת, מבט עין, מבנה גוף, אך במקביל מאפשרת לדיו ולנייר את החופש להתפזר ולהתעוות "כרצונם".

יצירתה של אוקרט מושפעת במידה רבה מתרבות המזרח הרחוק בשילוב עם יסודות מעולם הקבלה. סדרת "רגעי הנני," מתארות רישום ראשוני של דמות בודדה, במצב קונטמפלטיבי, אשר מסביבה מרחפים כדורים היוצרים דימוי המאזכר פלנטות. למרות הזיקה בין הדמות לבין הכדור אין מענה לשאלה מהו טיב היחסים בין שני הגורמים ומה הם מייצגים. הצבע הוורוד, המשמש כרקע לציורים, ומהווה מוטיב חוזר בעבודתיה של אוקרט, נראה הפעם "מלוכלך", שקוף ואטום במקביל. המתח בין הניגודים הללו מעורר חוסר נחת במתבונן. צורתם המושלמת של הכדורים מופרעת על ידי כתמי צבע, הפוגמים בשלמותם. מבחינתה של אוקרט, אותם פגמים הם חלק בלתי נפרד משלמות היצירה, ככלי הקינצוקורוי (Kintsukuroi) היפנים, אשר שבריהם המתוקנים מודגשים על ידי לקה בשילוב אבקת זהב או כסף. יש בכך משום אמירה כי הפגם הוא חלק בלתי נפרד מהשלם.

בתערוכה זו הזמינה אוקרט שתי אמניות עמיתות שעמן היא מנהלת דיאלוג מקצועי וחברי: ענת מיכאליס-לוי (יוצרת בישראל); ומרגה שטינווסר (יוצרת בארגנטינה).
תמר גיספאן-גרינברג

אלחנדרה אוקרט היא אמנית ילידת אורוגוואי שעלתה לארץ לפני למעלה מ-25 שנה. היא למדה אמנות באוניברסיטה העברית ובאקדמיה NABA באיטליה. אוקרט הציגה בתערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות רבות ברחבי הארץ וחול. מלמדת ועובדת במודיעין. חברה בגלריה אגריפס.

אתר האמנית: www.alejandraokret.com

חוץ ופנים משמשים בערבוביה בתערוכת היחיד של ליאורה וייז, שבה מהווה הצמחייה מוטיב מרכזי. חלל הגלריה הופך לחממה אלטרנטיבית, להתרחשות חיה, נושמת ומשתנה לאורך זמן. התערוכה מבקשת לגעת במתח הקיים בין הטבע, הבר והפרא, לבין המאורגן הניתן לשליטה, בין החי לדומם, בין הארעי לנצחי, ובין ריבוי לחד פעמי.
באמצעות מתחים אלו מעלה וייז תהיות בנוגע לתפיסת היופי.

וייז מגיבה לצמחייה, זו העירונית- הממשית החיה מחוץ לכותלי הגלריה, וזו הדקורטיבית המעטרת את רצפת החלל המרכזי שלה (בן קרוב למאה שנה). היא מגייסת את השכלתה כביולוגית, חוקרת את אופיים של מיני הצמחים ומתרגמת את המראות והמידע ליצירת הדפסים ולגידול צמחים.
החלל הראשון כולל מונוטייפים – הדפסים חד פעמיים בלתי ניתנים לשיעתוק, בניגוד להדפסים הנוצרים בטכניקות האחרות המאפשרות שיעתוק של יצירת האמנות. המונוטייפים, שנוצרו כולם במהלך השנה האחרונה, מבקשים להתחקות אחר תכונות הצמחייה הארץ ישראלית שוייז איתרה בחצרות ירושלמיות. צמחיה אשר נשתלה בכוונת מכוון אך נשכחה עם השנים וצמחה פרא. תנועה ועוצמת הצמיחה, אופי העלווה, מתועדים במונוטייפים אלו באופן עקבי, והופכים לתוצרים ויזואליים של מעיין "סקר צמחייה עירוני". הפורמט הקטן של ההדפסים מאלץ את המתבונן לקרבה אינטימית. הצבעים המונוכרומאטיים השולטים בהדפסים נעדרי האופי הבוטני המקובל, מאזכרים נופים נשכחים, חד פעמיים, שנשלפו מעומק הזיכרון ללא קשר לזמן ולמקום.
החלל המרכזי, משמש את וייז ליצירת מיצב תלוי מקום אשר מורכב מקוקדמות (Kokedamas), "כדורי טחב": שיטת גינון יפאנית היוצרת מהצמח והאדמה יחידה אחת עצמאית, עטופה בטחב וקשורה בחבל, שאינה זקוקה לכלי קיבול. שיטת גידול זו מתמצתת את התפיסה האסתטית היפנית: ה"וואבי סאבי" (Wabi-Sabi) , המעריכה את אי השלמות שבטבע ואת הארעיות של היופי הטבעי. כדורי הצמחים התלויים בתערוכה יוצרים גינה תלויה (String garden) האמנית בחרה לשתול בהם מיני זנים של עצים, ירקות, צמחי בית וזרעים ללא סדרי עדיפויות, תוך מתן הזדמנות שווה לכל צמח. הגן התלוי צומח, מתפשט, ומתפורר באופן חופשי, גדל פרא על רקע קירות הגלריה הלבנים. צמיחתן, התפתחותן והשתנותן של הקוקודמות התלויות, הנמשכות לאורך כל ימי התערוכה, מעצימות את המתח ביניהן לבין עיטור הרצפה המורכב מהמוטיב הצמחי החוזר, הקבוע והנצחי.

תמר גיספאן-גרינברג

עבר ועתיד, חיים ומוות נקשרים יחד בתערוכתה של רינה פלד. גוף העבודות המוצג בתערוכה זו, נוצר כולו במהלך השנה החולפת וחושף את התמודדותה של האמנית עם זיכרונות ילדות, אשר הובילו אותה ל"חפור" אל תוך עברה, נפשה וגופה במקביל. נושא ה"חפירות", אינו חדש ביצירתה של פלד, שעסקה בעבר בציורי קברים. בתערוכה זו החפירות חושפות מימד נוסף.
לפני למעלה מעשור תעדה פלד בסדרת צילומים את בית ילדותה רגע לפני הריסתו. במקום שבו עמד הבית נפער בור חפירה, שממנו צמח בית דירות חסר כל יחוד. מזיכרונות בית הילדות המשפחתי והאינטימי, אותם ניסתה לתעד ברישומי אקוורל בגווני פסטל עדינים, מעין גלויות נוסטלגיות, עברה לחפש ללא לאות תשובות לשאלות בלתי פתורות. זיכרון הבית, החצר, שכונת הילדות, ובעיקר ההרס שלהם, הובילו את פלד לעסוק באתרי חפירות בניה. בעשרות ציורי שמן על לוחות עץ וקנבס מבקשת פלד להנציח אותם בורות אימתניים, מלאכותיים אשר נפערו בבטן האדמה. הבור מתואר כפצע פתוח, פגיע, מותיר חלל גדול שנפער וחושף שכבות אדמה ואבן. החריטה החוזרת של השפכטלים אל תוך שכבות צבעי השמן, נדמית כפעולה אובססיבית המחפשת תשובה. מתח תמידי נוכח בציורים אלו, תולדה של הנטייה להפשטה מחד והרצון להיאחז בסממני מציאות מאידך.

במקביל לאתרי החפירה הקונקרטיים, ול"חפירה" בזיכרון, ממשיכה פלד את עיסוקה בזהות וגוף. זאת היא עושה בשני אופנים: התערבות בצילומי רנטגן שעברה בשנים האחרונות, ודיוקנאות עצמיים. צילומי אברי הגוף המוארים נדמים כממצאים פיזיולוגים המטופלים ביד קלה ובטוחה. באמצעות האור הלבן והמנוכר מנסה האמנית לשמור על ריחוק מסוים, על אף שמדובר בחשיפה מאד אינטימית של הגוף, במעין "חפירה" פנימה אל מתחת לעור. הדיוקנאות העצמיים, לעומת זאת, מגלים פנים שדופות ושטוחות, בעלות הבעה שאינה נוצרת מהצללות אלא מאופי הפתחים (ארובות העיניים והאף). גם הם, בדומה לצילומי הרנטגן המעובדים, נראים כתוצר של חדירה רדיוגרפית המבקשת לקבע אותן רקמות צפופות בלבד, כאשר במקום הרקמות הרכות נפער בור. בור ללא תחתית.

הפרויקט הוא ניסוי משותף לנו כגלריה ולסטודנטיות מתחום הצילום והמחול, למפות את גבולות המרחב דרך מעשה הצילום. זהו פרויקט שהתרומה בו היא דו-צדדית: הגלריה נותנת את המקום ומגדירה את גבולות המעשה, בעוד שהסטודנטיות, הנמצאות במערכת העכשווית של הצילום, משתמשות בידע הטרי שלהן בתחום כדי לחדש את המבט המוכר על המקום.
ארבע הצלמות מציגות את האופן שבו חלל הגלריה וסביבתה היוו מקור לגירוי התשוקה שלהן לצילום. הצלמות שבו וחזרו למרחב התחום הזה, ועשייתן מציגה סיטואציות אקראיות או מבוימות של אובייקטים המושקעים אל תוכו. עשייה זו חושפת את נקודת המבט של כל אחת מהצלמות ואת האופן שבו משתנה יחסו של הצופה, ובוודאי גם של בעל המקום, למרחב המצולם.

התערוכה מציינת עשור לפעילות הגלריה השיתופית, שהוקמה על ידי קבוצת אמנים כמרכז ליצירה עצמאית וחופשית. התערוכה מציגה יצירות של האמנים, חברי הגלריה בהווה ובעבר. אל תוך חלל הגלריה קובצו עשרות יצירות לכדי תמונה קבוצתית. ההצבה שואבת השראתה מסלון "הבלתי תלויים" (Salon des Independants) הפריזאי (1884)שנוסד מתוך  מניע זהה להצגת  אמנות חפה ממתווכים.

בערב הפתיחה תתקיים הקרנת בכורה של הסרט "אגריפס 12" של ג'ואל קנטור. זמני הקרנה: 20:00, 22:00

אמנים: אוסקר אבוש, ורד אביב, דורון אדר, אלחנדרה אוקרט, גסטון צבי איצקוביץ, יעקב אלוני ז"ל, תומר אפלבאום, מקס אפשטיין, ימימה ארגז, אנדי ארנוביץ, דבורית בן-שאול, מרב דביש בן משה, דב הלר, ליאורה וייז, עודד זידל, לאוניד זייגר, ליהיא טלמור, גבי יאיר, מיכאל יחילביץ, איליה יפימוביץ, יחזקאל ירדני, מזל כרמון, מיכאל לב-טוב, שמעון לב, דורון לבנה, בוריס לקר ז"ל, אורנה מילוא, שרה נינה מרידור, יוכי נגב, מני סלמה, עינת עריף-גלנטי, רינה פלד, גנדי צכמיסטר, ג'ואל קנטור, עדינה רוז נדיה, בתיה רוזנק, סידון רוטנברג, רנטה ריבקין גל, שרה שוראקי זיסקין, אורי שכנר

דורון לבנה, עין, 2013, מכחול ודיו סיני על נייר, 15X20 ס"מ

תמונה ראשית: לאוניד זייגר, ללא כותרת, 2009, שמן על בד, 20X20 ס"מ

פתיחה מוצ"ש 14.2.15 19:30

שיח גלריה מיד לאחר הפתחיה ב 21:00

אמנים משתתפים:

דורון אדר| אלחנדרה אוקרט| יוכי נגב | אנדי ארנוביץ | ליאורה וייז| עודד זידל | לאוניד זייגר| גבי יאיר| מזל כרמון| מקס אפשטיין| שרה נינה מרידור| רינה פלד| נדיה עדינה רוז| בתיה רוזנק| שרה שוראקי זיסקין

התערוכה "מתחת לפנס" בהשתתפות אמני הגלריה ואמנים אורחים :

דורון אדר , אלחנדרה אוקרט, מקס אפשטיין, אנדי ארנוביץ, דוד בובטס, דן בירנבוים

יאיר ברק, ליאורה וייז, עודד זידל, ליאוניד זייגר, גבי יאיר, מזל כרמון, חורחה נובומינסקי

נדיה עדינה רוז, בתיה רוזנק, רינה פלד.

בתערוכה יוצגו ציורים , רישומים, צילומים תחריטים וקולאז'ים המאירים את הנושא מנוקודות מבט שונות.

בתערוכה יוצגו ציורי שמן על בד, רישומים ווידאו, פרי עבודתו של לאוניד עם המוסיקאי דניס סובולב.

"רוחות הרפאים של האמנות" /  אירנה גורדון:

בעבודת הווידאו”  Wandering Jerusalem  “Theנראה ציור על בד ארוך הנישא על כתפיהן של מספר דמויות כשהן צועדות ברחבי ירושלים. על הבד מצוירת מעין עיר המורכבת מסימנים נרטיביים וצורניים־מופשטים ומשלבת אלמנטים עתיקים וחדשים. רוב שטחי הבד לבנים, ועם זאת אנו מבחינים בייצוג של עיר כלשהי, כנראה ירושלים. קיימת לא קיימת. האמנות נישאת במרחב הפיזי של העיר והופכת לישות קיימת החודרת אל תוך המציאות ומשוטטת בתוכה, ואילו העיר היא המדומיינת, המיוצגת.

מהו היחס בין ממשות לייצוג החזותי שלה, ועד כמה ייצוג זה תלוי בעמדת הצפייה ובמצב התודעתי? ציוריו של זייגר, בעיקר שתי העבודות הגדולות  Anthropomorphic Cosmos ו-  Quadriptych in Terracotta, עוסקות בשאלות אלה באמצעות משטחים לבנים ורוחות רפאים של דמויות. העבודות מורכבות מפעולות של סימון ומחיקה, בריאה והריסה, ריבוד וגילוי, ומדמות את האופן שבו הזמן הטבעי נותן את אותותיו במציאות דרך תהליכים של דהייה, קילוף וחשיפה של שכבות ביצירות האמנות עצמן. הציור כאן מציע את ההעדר, את החסר, ובכך למעשה מציע את העולם כולו, את ההווה הפרוזאי עם העבר ההרואי, הפונה אל עבר העתיד הטרנסצנדנטי.

אֶתֶר' היא תערוכה בהשתתפות שתי צלמות (אחיות), רנטה ריבקין-גל (בוגרת המחלקה לצילום בצלאל) וקרינה חננייה (בוגרת מכללת הדסה). העבודות של רנטה עוסקות בדיוקנאות אדם והעבודות של קרינה עוסקות בנופים. מתקיים דו-שיח בין גוף האדם והטבע הפרוס לפניו. בהתבוננות בעבודות של שתי הצלמות הללו הצופה חווה מרחב 'אתרי' – מרחב שבמיתולוגיה היוונית מצוין כאוויר שנשמו האלים ומאוחר יותר התווך שהאלכימאים והפיזיקאים האמינו שממלא את הריק של היקום.

בתערוכת היחיד החדשה של דורון אדר בגלריה השיתופית ״אגריפס 12״ בירושלים, יציג אדר גוף עבודות צילומי, נדיר בכנותו ועוצמתו, אשר נוצר במהלך ששה חודשי מחלתה והחלמתה של בת זוגו, צילה אשר אובחנה כחולה בסרטן השד.

בתערוכה שני חללים: הראשון, מכניס אותנו אל היומיום. בניגוד לגופי עבודה דומים, הנוטים אל הפואטי החדר הזה הוא מעשה פרוזה. מחלה והטיפול בה אינם קובץ של שיאים דרמטיים. למעשה, מרביתו של התהליך מייצר המתנות (אחד הדימויים החוזרים בסדרה), הליכים פרוצדוראליים והתשה. בין המתנה אחת לשניה ישנם חמלה, רוך, תסכול וגם זוגיות ומשפחה. במהלך ששת החודשים הפרוסים על קירות החלל הראשון עורכים קניות, ישנים, מסתפרים, נוסעים לאיטליה;  וישנה גם חשיפה מורכבת רגשית, הוצאה של הפרטי והאינטימי אל החוץ. עירום שאינו אירוטי,  (האמנות יודעת לחבק את העירום האירוטי אך מדירה לרוב את הגוף כגוף), על אחת כמה וכמה כאשר הגוף הזה עבר טראומה והיא ניכרת בו. תצלומי החלל הראשון מתפקדים, לפחות למראית עין כיומן מצולם.

אל מול הפרוזאיות היומיומית של סדרת הצילומים הפותחת, בחלל הפנימי של הגלריה יוצר אדר תפנית סגנונית ורעיונית. הרפורטאז׳ה המסורתית פונה פתע לעבר שפה מזוהה אחרת. תצלומי הדיוקן על הרקע הלבן האחיד, שנראים כתצלומי הכנה למערך פרסומי מבצעים פניית פרסה ביחס לעצמם ומפגישים דימוי גוף ישיר, חשוף, שמסרב להענות לכללי הצילום המסחרי, המטופל. את דיוקן הגוף ה״שתול״, זה שאינו מסגיר הקשר זמן ומרחב נהוג ליחס לאבות הצילום המגזיני של שנות ה-50  אירווינג פן וריצ׳ארד אוודון. שניים אלו, אשר ידעו להלך במקביל כאשר רגל אחת שלהם נטועה בשדה הצילום המסחרי והשניה שׂחה אמנות, סללו את הדרך לצילום מוקפד השואב את נראוּתו מן הצילום המשוייף,  המודפס על ניירות בוהקים אך מקיים במקביל הוויה אישית ואמנותית. דמותה של צילה,עוטה על גופה לסרוגין אביזרי ריצה שונים, מחווה אל המצלמה ומסרבת להכנע לה, הופכת את הסדרה למתריסה ומעוררת חמלה, מצחיקה וכואבת גם יחד.

שיח גלריה בהשתתפות האמן, האוצר וד״ר הדרה שפלן-קצב (ראש המחלקה לאמנות, מכללת סמינר הקיבוצים) יערך ביום שישי 29.5.15 בשעה 12:00

תערוכת היחיד החדשה של אנדי ארנוביץ "PLEASE STOP TALKING"  בגלריה אגריפס 12, עוסקת במחאת האמנית כנגד היעדר השיח בפוליטיקה העכשווית והקיפאון בתהליך המדיני הפלסטיני-ישראלי. העבודות המוצבות בחללי הגלריה שנוצרו במגוון טכניקות כגון רדימייד, הדפסה דיגיטלית, תפירה ורישום, מבקרות אירועים אקטואליים, פוליטיים,  גם אם באמצעות הצעות אלטרנטיביות פנטסטיות, למצב הקיים.

אנדי ארנוביץ, אמנית רב-תחומית, חיה ופועלת בירושלים. עבודותיה משקפות את תפיסת המציאות הסובייקטיבית שלה כאמנית החיה במזרח התיכון. נושאיהן שאובים הן מחייה האישיים והן מסוגיות אקטואליות העוסקות בעוולות המבוצעות כנגד קבוצות אוכלוסיה מוחלשות – בעיקר נשים, וקבוצות חסרות הגנה כילדים. בתערוכה הנוכחית מרחיבה ארנוביץ את תחומי עיסוקה ומתמקדת בהוויה הפוליטית העכשווית במטרה לחדד את ביקורתה על הפוליטיקה המקומית והעולמית. 

מיצב בו נפתחות המגירות ומתאפשרת הצצה אל מאחורי הקלעים לתהליכי יצירה בהשתתפות כל אמני הגלריה.

אמנים משתתפים : דורון אדר, אלחנדרה אוקרט, מקס אפשטיין, אנדי ארנוביץ, ליאורה וייז, עודד זידל, לאוניד זייגר, גבי יאיר, מזל כרמון, רות שרייבר, רינה פלד, נדיה עדינה רוז, שרה נינה מרידור, בתיה רוזנק.

פתיחה חגיגית ומופע מוסיקלי בהשתתפות ואדים מסקין וחברים. ביום ראשון 12.7.15 בשעה 20:00

שיח גלריה בהנחיית דינה יקרסון ביום חמישי 6.8.15 בשעה 20:00